פרק ח'

הפרשת ערי מקלט ומספרן

התורה (בבמדבר לה ובדברים יט) מצוה על הפרשת ערי מקלט, שלוש ממערב לירדן וכמבואר בבמדבר, גם שלוש ממזרח לירדן.

התורה (דברים ד) מספרת על שלוש הערים שהבדיל משה מעבר הירדן-

(מא) אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:

(מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי:

(מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (דברים פרק ד)

ובספר יהושע (פרק כ) אנו מוצאים את תיאור הפרשת שלוש ערי המקלט הנוספות על ידי יהושע-

(א) וַיְדַבֵּר ד' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה:

(ג) לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הַדָּם:

(ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם:

(ה) וְכִי יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלֹא יַסְגִּרוּ אֶת הָרֹצֵחַ בְּיָדוֹ כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

(ו) וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוֹצֵחַ וּבָא אֶל עִירוֹ וְאֶל בֵּיתוֹ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם:

(ז) וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה:

בספרי זוטא (פרק לה) נשנית ברייתא, על פיה פסק הרמב"ם, המייחדת את מצוות הפרשת ערי מקלט לארץ ישראל-

["כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ: וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם] בכל מושבותיכם"- בחוצה לארץ. יכול אף ערי מקלט יהו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ? תלמוד לומר "אלה"- הדיינין נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, וערי מקלט אינן נוהגת אלא בארץ.

המשנה (מכות ט:) מתייחסת לקשר בין שלוש הערים שבעבר הירדן לבין השלוש שבתוך ארץ ישראל ואומרת-

עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות שנאמר שש ערי מקלט תהיינה עד שיהיו ששתן קולטות כאחת

וכך פסק הרמב"ם בהלכה ג'.

בסוף הפרשה בדברים נאמר שכאשר ירחיב ה' את גבולנו, יש להפריש "עוד שלוש ערים על השלוש האלה". בספרי (פרשת שופטים) מצינו בזה מחלוקת:

ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, מיכן אתה אומר שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש ולעתיד לבוא מפרישים עוד שלש, שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשע.

רבי נהוריי אומר שלש על שלש ו"עוד"- הרי תשע, "על השלש"- הרי שתים עשרה,

רבי שאול אומר שלש על שלש ו"עוד" הרי תשע, "על השלש" הרי שתים עשרה, "האלה" הרי חמש עשרה

הרמב"ם פוסק כדעת תנא קמא, שבימות המשיח, כשיורחב גבולנו יתווספו שלוש ערי מקלט נוספות בלבד.

דין הדרכים לעיר המקלט

הספרי (פרשת שופטים פסקא קפ) מפרש את האמור בכתוב "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יט ג), שיש להקפיד שיהיו דרכים ישירות לתוך ערי המקלט, כך שיוכלו הרוצחים להגיע אליהן במהירות ("סטרטיאות שיהו מפורשות לתוכה"). הרמב"ם מפרש את הדברים, שיש להסיר מכשולים מהדרך המובילה לעיר המקלט^[118]. מאותו הפסוק לומדת הברייתא (מכות י:) שיש לדאוג לשילוט מתאים על פרשת דרכים המפנה לעיר המקלט הקרובה. כמו כן מה' הידיעה- "הדרך", לומדת הברייתא (בבא בתרא ק:) שרוחבה של הדרך המובילה לעיר מקלט, צריך להיות כפול מדרך רשות הרבים הרגילה, כלומר 32 אמות במקום 16 אמות.

המשנה הראשונה במסכת שקלים כותבת:

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות

במועד קטן (ה.) נאמר בעניין זה-

ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום תלמוד לומר והיה עליך דמים

רש"י מסביר את שפיכות הדמים באופן שקוצים שנשארו על הדרך שרטו את רגלי העוברים והשבים, והדבר נחשב כאשמת בית הדין^[119].

על פי דברי הרמב"ם נראה שהוא מבין שאותם דמים שנשפכו הם של הרוצחים בשוגג, שמחמת קילקול הדרך לא הצליחו להגיע מהר מספיק לעיר המקלט, והרגם גואל הדם.

לעניין המרחקים שבין הערים, דורשת הברייתא (מכות ט:) את הפסוק "וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ"-

ושלשת- שיהו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון

וכך פוסק הרמב"ם לפנינו.

דין עיירות בינוניות

אומרת הברייתא (מכות י.):

ערים הללו אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכין גדולים אלא עיירות בינוניות

רש"י מסביר שמצד אחד טירין קטנים אין מזונות מצויים שם, ומצד שני בכרכים גדולים מצויה רגל גואל הדם.

הגמרא בערכין (לג:) דנה בדין שלוי יכול לגאול את ביתו לעולם, אפילו אם מדובר בבית בעיר חומה^[120]. הגמרא מקשה כיצד זה יתכן שביתו של לוי יהיה בעיר חומה? והרי כל ערי הלויים משמשות גם כערי מקלט, וערי מקלט אינן יכולות להיות כרכים גדולים^[121]!

כמה מהראשונים (הרדב"ז^[122] בשו"ת חלק ב' תרפא, והמשנה למלך בדעת הרמב"ם וכן משמע מרש"י בערכין) לומדים מגמרא זו, שחלק מדין זה, שאין עיר מקלט יכולה להיות כרך גדול, כולל שאסור שתהיה מוקפת חומה^[123].

לעומת דעה זו, מפרש בעל הטורים את הפסוק "ונס אל אחת הערים האל"-שמדובר בערי מבצר (האל במובן של כח), משמע שלפיו עיר מקלט אכן יכולה להיות מוקפת חומה^[124].

אוכלוסין, דיורין ומים

הברייתא הנ"ל (מכות י.) ממשיכה ומפרטת:

ואין מושיבין אותן אלא במקום מים ואם אין שם מים מביאין להם מים. ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים. ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין. נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מביאין להם כהנים לוים וישראלים.

הטעם הכללי בדינים אלה הוא לאפשר לגולה לשבת בעיר בלי לצאת ממנה לסיפוק צרכים בסיסיים כמו מים או מזון, וכמו כן לספק לו הגנה מפני גואל הדם, וזאת על פי הפסוק "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי".

רש"י מפרש שאוכלוסין הם כפרים שבסביבה שיוכלו לעזור אם יבוא גואל הדם עם כח צבאי להרוג את הרוצח. המאירי מפרש שהכוונה לאנשי חיל המשמשים לאותה מטרה. זאת להבדיל מדיורין שהם תושבי העיר הרגילים.

הריטב"א מביא פירוש בשם רבו, שמוסיפים עליהם כהנים לויים וישראלים בכדי שיהיו שם כהנים רחמנים ושיהיו שם תלמידי חכמים כך שיוכלו לסמוך שם בית דין. הערוך לנר כותב שטעם הדבר כדי שימצא שם כל גולה אנשים הקרובים לדעתו בין אם הוא כהן לוי או ישראל^[125].

פריסת מצודות והפשלת חבלים

בהמשך אותה הברייתא:

ואין מוכרין בהן לא כלי זיין ולא כלי מצודה דברי רבי נחמיה וחכמים מתירין.

ושוין שאין פורסין בתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם

רש"י מסביר שטעם דברי רבי נחמיה הוא שאם ניתן לקנות כלי נשק בעיר, יבוא גואל הדם בידיים ריקות, בלי לעורר חשד, יקנה נשק בעיר ויהרוג את הגולה.

הריטב"א מביא גרסה בה במקום "כלי מצודה" נאמר "כלי צידה", שהם כלים מיוחדים (בלי קשר לציד). לפי זה מובן הטעם שבברייתא, כיוון שאם מוכרים בה דברים מיוחדים, מצוי שגואל הדם יבוא לקנות ואז תהיה רגלו מצויה שם.

המאירי מסביר שפריסת המצודות (מלכודות ציידים), והפשלת חבלים (טיפול בחבלים לציד בעזרת רשתות) אסורים בתוך העיר כיוון שהיכן שמצויים ציידים מצויים גם כלי נשק, ויש חשש שימצא גואל הדם שם נשק ויהרוג את הרוצח.

המאירי פוסק על פי דברי ר' נחמיה ועל פי הגרסה שהביא הריטב"א. הרמב"ם לעומתו פסק כדברי חכמים.

שש ערי המקלט וארבעים ושתים ערי הלויים

הגמרא (י.) לומדת מהפסוק

וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר (במדבר לה ו)

שכל ארבעים ושתים ערי הלויים מלבד שש ערי המקלט קולטות אף הן רוצחים בשוגג.

אמנם, מצינו שני הבדלים בין שש ערי המקלט לבין שאר ארבעים ושתים ערי הלויים-

בגמרא (שם) מסביר אביי, שבעוד ששש ערי המקלט קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת, ארבעים ושתים ערי הלויים אינן קולטות אלא לדעת. כלומר, בכדי שעיר לויים רגילה תקלוט את הרוצח, עליו להיכנס לעיר מתוך מודעות ורצון שהיא תקלוט אותו. מה שאין כך בשש ערי המקלט, שאפילו נכנס לשם ישן, או שלא ידע כלל שזו עיר מקלט, בכל זאת נקלט ואם הרגו גואל הדם חייב עליו.

במשנה (שם דף יג.) חלקו התנאים- רבי יהודה אומר שהגולה משלם שכר דירה ללויים המשכנים אותו בעיר המקלט, ואילו ר' מאיר אומר שהגולה פטור מתשלום וחייבים לשכנו בחינם. בגמרא (שם) מוסבר שהסברה היסודית לפטור משכ"ד בעיר מקלט נובע מהנאמר לגבי שש ערי המקלט-

וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם (במדבר לה יב-יג)

כלומר, הערים הם לכם- שלכם, ונועדו לכם. זאת להבדיל מהאמור בערי הלויים "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם..." (שם פסוק ו).

האמוראים חלקו בפירוש מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר-

רב כהנא פירש שלגבי ארבעים ושתים ערי הלויים מוסכם על כולם שיש לשלם שכר דירה ללויים, שהרי על פי הפסוקים העיר היא שלהם. כל המחלוקת היא בשש הערים, ובפירוש האמור בפסוק "לכם". האם מדובר על זכות מצומצמת להיקלט בעיר ותו לא, או שמא יש זכות לנקלט לקבל את כל צרכיו מאנשי העיר ללא תשלום.

רבא פירש, שבשש הערים בוודאי שאין לשלם שכר דירה, והמחלוקת היא על ארבעים ושתים ערי הלויים. רבי מאיר אומר שהוקשו ערי הלויים לגמרי לשש ערי המקלט, ואילו רבי יהודה אומר שהוקשו רק לעניין זה שהן קולטות.

הרמב"ם פוסק כר' יהודה וכפי פירושו של רבא, שעל הגולה לשלם שכר דירה ללויים, אך רק בארבעים ושתים ערי הלויים, ולא בשש ערי המקלט.

הערוך לנר (מכות י.) מסביר ששני המאפיינים של שש ערי מקלט על פני ארבעים ושתים הערים האחרות קשורים זה לזה. בניגוד לארבעים ושתים הערים השייכות ללויים, כפי שניתן לדייק בפסוקים, שש ערי המקלט הינן של כל ישראל, ובפרט, של הרוצחים הנאלצים להשתמש בהן. לכן, כפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, היו אף הן קולטות שלא מדעת הנקלט. זאת להבדיל מארבעים ושתים ערי הלויים, שהן של הלויים, וכפי שאין חצר של אחר קונה לאדם אלא מדעתו, כך אין אחת מערי הלויים קולטת את הרוצח אלא מדעתו.

דין תחומה של עיר המקלט

נאמר בתורה בדין ערי הלויים (במדבר לה ד-ה)-

וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב:

וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים

חכמים למדו (סוטה כז:) שהפסוק הראשון מדבר על מגרש העיר, שהוא שטח פתוח שאינו מיועד למגורים וגם לא לעיבוד חקלאי. לעומתו הפסוק השני מדבר על שדות העיר שהם עוד אלפיים אמה מעבר למגרש, המיועדים לעיבוד חקלאי על ידי הלויים תושבי העיר. נמצא שסך כל השטחים השייכים לעיר שמחוץ לתחומה הם שלושת אלפי אמה סביב לה.

המשנה (מכות יא:) פוסקת שכשם שעיר המקלט קולטת, כך תחומה קולט, ובפשטות הכוונה היא למגרשים ולשדות שסביבה. עם זאת, הגמרא מביאה ברייתא, האוסרת על הגולה לשבת בתחום עיר המקלט. הגמרא מסבירה שאכן לשבת באורח קבע בתחום העיר אסור לגולה, אלא רק בתוך העיר עצמה, אך עדיין התחום קולטו ומגן עליו מפני גואל הדם^[126].

המאירי מפרש, שלא רק שאסור לרוצח לדור באורח קבע בתחום העיר אשר מחוצה לה, אלא שאם עשה זאת, ומצאו גואל הדם שם והרגו, אינו נהרג עליו.

אמנם, מהרמב"ם משמע שהגם שאסור לרוצח לדור בקביעות מחוץ לעיר בתחומה, עדיין תחומה של העיר קולט את הרוצח "כמוה" ומגן עליו מפני גואל הדם.

אילן העומד על גבול תחום עיר המקלט

במשנה (שם יב.):

אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף

כלומר, על פי פשט דברי המשנה, מיקום נופו של האילן קובע את הגדרתו, ולכן אם הנוף מחוץ לתחום הרי שגם כשעיקרו (=הגזע) בתוך התחום, רוצח הנמצא על עיקרו אינו נקלט, ובהתאמה, אם הנוף בתוך התחום, הרי שגם העיקר נחשב בתחום אפילו אם הוא מצוי מחוצה לו.

הגמרא מקשה על דין המשנה, מהאמור לגבי מעשר שני (היכול להיפדות רק מחוץ לירושלים, ויכול להיאכל רק בתוך ירושלים) במשנה (מסכת מעשר שני פרק ג משנה ז):

אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים.

מכנגד החומה ולפנים- כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ- כלחוץ

ממשנה זאת נראה שהולכים לפי גבול התחום, כלומר אין עיקרו של העץ נגרר אגב נופו ולא להיפך.

הגמרא מנסה לחלק, שבמעשר הולכים אחר החומה, ולכן מה שבחוץ דינו כחוץ ומה שבפנים דינו כלפנים, ואילו בעיר מקלט הולכים אחר המקום בו ניתן לגור, והנוף הוא הראוי לגור תחתיו.

אמנם, מיד מביאה הגמרא ברייתא^[127] האומרת שהולכים אחר הנוף גם במעשר שני וגם בערי מקלט:

בירושלים^[128] הלך אחר הנוף, בערי מקלט הלך אחר הנוף

לכן טוען ר' כהנא שמדובר במחלוקת התנאים, שכך שנינו בברייתא (המדברת על מעשר שני):

ר' יהודה אומר במערה הולך אחר פתחה^[129] באילן הולך אחר נופו

ומסביר ר' כהנא, שהמשנה (במסכת מעשר שני) לפיה הולכים אחר מקום החומה היא שיטת חכמים, ואילו הברייתא^[130] לפיה הולכים אחר הנוף היא כשיטת ר' יהודה.

אמנם, העמדת הדין שהולכים אחר הנוף בערי מקלט כר' יהודה גוררת בעיה- לגמרא ברור^[131] שר' יהודה אמר שהולכים אחר הנוף במעשר לחומרא, כלומר, שאין פודים מע"ש בעיקר כשהנוף בפנים, ואין אוכלים מע"ש בעיקר כשהנוף בחוץ. אמנם, בערי מקלט, הליכה אחר הנוף יכולה גם להיות להקל, כאשר הנוף בחוץ והרוצח עומד אצל העיקר, בפנים, שאם הולכים בזה אחר הנוף ניתן לגואל הדם להרוג את הרוצח למרות שהרוצח בתוך תחום העיר!

לכן מסבירה הגמרא, שאם רוצים להעמיד את הברייתא האומרת ש"בערי מקלט הלך אחר הנוף" כר' יהודה, יש להסביר הליכה זו אחר הנוף בדרך שונה ממה שהובן לעיל. וחלקו האמוראים כיצד-

רבא אומר שכוונתו של רבי יהודה ש"הכל הולך אחר הנוף" בערי מקלט, היא שאם הנוף בחוץ, מותר לגואל הדם לעלות על הגזע, הנמצא בתוך התחום, ולהרוג את הרוצח הנמצא בנוף אשר מחוץ לתחום^[132].

רב אשי אומר שכוונתו של רבי יהודה היא שהולכים "אף אחר הנוף" (ולהלן יבואר).

הראשונים חלקו בהבנת דברי רב אשי-

רש"י מפרש שכוונתו היא שהולכים אחר נופו של העץ, או אחר עיקרו, רק להחמיר ולא להקל. כלומר, כל עץ שעיקרו בפנים ונופו בחוץ, או להיפך, אין לאכול מעשר שני בכולו משום חלקו שבחוץ, ואין לפדות מעשר שני בכולו משום חלקו שבפנים^[133]. באופן דומה, אילן העומד על התחום קולט בין בנופו ובין בעיקרו, לא חשוב מה בפנים ומה בחוץ.

התוספות (ד"ה "גבי" ו"רב אשי") חולקים ולומדים מכך שנאמר "אף אחר הנוף" ולא "אף אחר העיקר", שבערי מקלט, אין סימטריה בין הנוף לבין העיקר. כלומר, העיקר הולך אחר הנוף לחומרה, אך הנוף לא הולך אחר העיקר אפילו לחומרה. כך למשל, אם הנוף בפנים אף העיקר שבחוץ קולט, אך אם הנוף בחוץ, אינו נגרר אחר העיקר ואינו קולט.

לפי שני פירושים אלה רב אשי, כרבא לפניו, בא להסביר כיצד "הלך אחר הנוף" יכול להיות מוסבר גם לשיטת ר' יהודה. הרא"ש בפירושו למשנה (מעשר שני ג ז) לומד באופן שונה לחלוטין את מהלך הגמרא. לדעת הרא"ש, רב אשי בא לתרץ מעיקרה את הסתירה בין המשנה במעשר שני (האומרת שמה שמחוץ לתחום דינו כחוץ ומה שבתוך בתחום דינו כלפנים) לבין משנתנו והברייתא האומרת שהכל הולך אחר הנוף. כלומר, לפי שיטת ר' אשי כלל לא קיימת מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים וכולם דבר אחד אמרו. כוונת רב אשי ש"הכל הולך אף אחר הנוף" היא שאין הנוף נגרר אחר העיקר כלל. היכן שנמצא הנוף בין בפנים ובין בחוץ דינו כמקומו שלו, בהתאמה מלאה עם המשנה במעשר שני. כך גם מפרש הר"ש (בפירושו השני מעשרות ג י).

הראשונים חלקו כיצד להבין את משנתנו להלכה-

מדברי הרמב"ם משמע שהמשנה מתפרשת כדברי ר' אשי, על פי פירוש רש"י, שהולכים תמיד אחר החלק שבתוך התחום, בין הנוף ובין העיקר.

לעומת זאת מדברי הרא"ש (לעיל) בפירושו את דברי ר' אשי, משמע שאין הנוף נגרר אחר העיקר ולא העיקר אחר הנוף, לא לקולא ולא לחומרה.